פרידה מאליהו ומעבר לאלישע

אלישע עולה מיריחו לכיוון בית אל, ובדרך פוגש חבורת ילדים שלועגת לו. אלישע מקלל אותם ושולח לעברם שתי דובות, והללו תוקפות את הילדים. חז"ל מתלבטים בנוגע לנס שהתרחש: חכם אחד אומר שאלישע, בכוחו כנביא, יצר רק את הדובות התוקפות. חכם אחר טוען שהיה כאן נס בתוך נס – אלישע יצר גם את היער וגם את הדובות.

על כפיו יביא
מילים: יורם טהרלב

בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר
גָּר נַגָּר אֶחָד מוּזָר
הוּא יוֹשֵׁב בִּצְרִיפוֹ
וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר.

אִישׁ אֵינוֹ בָּא לִקְנוֹת,
וְאֵין אִישׁ מְבַקֵּר,
וּשְׁנָתַיִם שֶׁהוּא
כְּבָר אֵינוֹ מְנַגֵּר.

וְהוּא חֲלוֹם אֶחָד נוֹשֵׂא עוֹד בִּלְבָבוֹ
לִבְנוֹת כִּסֵּא לֶאֱלִיהוּ שֶׁיָּבוֹא,
עַל כַּפָּיו אוֹתוֹ יָבִיא,
לֶאֱלִיהוּ הַנָּבִיא.

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ
כְּבָר שָׁנִים חוֹלֵם הוּא שֶׁיִּזְכֶּה לוֹ,
עַל סוֹדוֹ שׁוֹמֵר וּמְחַכֶּה לוֹ
מָתַי כְּבָר יַגִּיעַ הַיּוֹם.

בִּרְחוֹבֵנוּ הַצַּר
גָּר סַנְדְּלָר אֶחָד מוּזָר
הוּא יוֹשֵׁב בִּצְרִיפוֹ
וְלֹא עוֹשֶׂה דָּבָר.

מַדָּפָיו הָרֵיקִים
מְכֻסִּים בְּאָבָק
כְּבָר שְׁנָתַיִם מֻנָּח
הַמַּרְצֵעַ בַּשַּׂק.

וְהוּא חוֹלֵם כִּי נַעֲלַיִם הוּא תּוֹפֵר,
בָּן עַל הָרִים יִנְווּ רַגְלֵי הַמְּבַשֵּׂר.
עַל כַּפָּיו אוֹתָן יָבִיא,
לֶאֱלִיהוּ הַנָּבִיא.

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ…

בִּירוּשָׁלַיִם יֶשְׁנוֹ
אִישׁ לְגַמְרֵי לֹא צָעִיר,
שֶׁבָּנָה הַרְבֵּה בָּתִּים
בְּכָל פִּנּוֹת הָעִיר.

הוּא מַכִּיר כָּל סִמְטָה,
כָּל רְחוֹב וּשְׁכוּנָה,
הוּא בּוֹנֶה אֶת הָעִיר
כְּבָר שִׁבְעִים שָׁנָה.

וְהוּא חוֹלֵם כִּי כְּמוֹ שֶׁאֶת הָעִיר בָּנָה,
יַנִּיחַ לַמִּקְדָּשׁ אֶת אֶבֶן הַפִּנָּה.
עַל כַּפָּיו אוֹתָהּ יָבִיא
אֱלִיהוּ הַנָּבִיא.

וְהוּא יוֹשֵׁב וּמְחַכֶּה לוֹ…

© כל הזכויות שמורות למחבר ולאקו"ם.

האור הבוקע מאליהו ומלהבות האש המקיפות אותו משתקף על פניו, על זרועו המונפת ועל חזהו של אלישע. מתחת לרגליו של אליהו סערה, מאחוריו להבות אש, לצידו רכב אש וסוסי אש. בעוד רגע ייעלם מן העין. ואלישע? קורע את בגדו וזועק בצער.

מרבית הכלים לשימוש יום-יומי מהתקופה העתיקה היו עשויים חרס, חומר שהיה נפוץ וזול. יש סגנונות שונים של צלחות, בהתאם לתרבות המקומית, אולם טיפוס הצלחת הזה רווח בכל חלקי הארץ במאות 6-10 לפני הספירה.

הקדמונים ראו בשימוש במלח את אחת ההמצאות הגדולות בעולם. בתקופות קדומות שימשו "לְבֵנִים" של מלח כסחורה עוברת לסוחר (סחורה שיש לה ביקוש) שניתן להעבירה ממקום למקום. החיילים הרומים היו מקבלים "סלריום" – מענק בדמות שק מלח. המלח שימש גם לצורכי פולחן וכגורם מטהר, ובשל עמידותו שימש גם כאות לברית בעת חתימת חוזים.